אודות צביה

צביה מירוז (1935–1974) נולדה בקיבוץ משמר השרון. היא למדה שלוש שנים במדרשה לאמנות בתל אביב ושלוש שנים ב-Central School of Art and Design בלונדון, שם סיימה בהצטיינות.

צביה לימדה בסמינר הקיבוצים בתל אביב ובארצות הברית. בלונדון היא עבדה עם מייקל דואן, מנהל בית הספר המהפכני Risinghill Comprehensive בלונדון (ניתן למצוא פרטים על בית הספר בספרה של ליילה ברג).

צביה יצרה פסלים לאוספים פרטיים וציבוריים בישראל, ארה"ב ולונדון. עבודותיה כללו הזמנה מיוחדת עבור חברת ICI לתצוגה בתערוכת תאורה בינלאומית; פסלים של מתילדה וטרנס קנדי עבור המכון לראומטולוגיה, בית החולים האמרסמית' בלונדון, ופסל אקרילי במשקל 5 טון לבריכת גן שבאוניברסיטת סאסקס בדרום אנגליה, שהוזמן ע"י סר בזיל ספנס, ונתרם על ידי גב' מרים סאקר ובנוסף רישומים רבים.

היא יצרה קונסטרוקציות תאורה עבור אדריכלים ותכננה מגוון חדש של תכשיטי פלסטיק לייצור המוני.

צביה החלה את הקשר שלה עם התעשייה בשנת 1965. היא חיפשה חומר שקוף, וחזק מספיק מבחינה מבנית כדי להפוך את החומר גלם לבלוקים מסיביים. היא נתקלה בקבוצה של סירופים אקריליים, המכונים "צמנט טנסול", וזיהתה את הפוטנציאל ליצור בלוקים גדולים, במגוון צבעים ומרקמים בעבודתה עם מומחים מחטיבת הפלסטיק של ICI.

בשנים אלה היה מאתגר ליצור יציקה ישירה מצמנט "טנסול" בתצורות הזמינות בשוק. לאחר דיון מקצועי הוצע להשתמש בטכניקת למינציה כדי לאחד שכבות של יריעות פרספקס זו לזו, כך שישמשו לתמיכה מבנית, אך לא יחסמו את מעבר האור דרך היצירה. אתגר נוסף היה הצורך לתת הגנה נאותה נגד מפגעי האקלים בעזרת תוספת חומרי פיגום פנימיים, אך היה חשש שאלה יפריעו להדבקת השכבות האקריליות אחת לשניה. בסופו של דבר נפתרו הבעיות ונוצרו הטכניקות המתאימות לעיבוד החומרים החדישים.

באביב 1968 צביה עבדה עם Osram-GEC כדי לייצר בקרי תאורה סביבתיים בשליטה אישית. המטרה הייתה לאפשר לבחור סביבת אור בהתאם למצב רוח אישי.

כמו כן שיתפה פעולה עם פרויקטים של תאורת במה ופרויקטים פיסוליים, הכוללים אור מעוצב.

כדי לייצר את הפסל האקרילי (ששקל 5 טון והוצב בבריכה שבשטח אוניברסיטת סאסקס), מייקל דואן הציע לצביה לעבוד בשטח ביה"ס. צביה גייסה את עזרתם של מספר נערים בוגרים מהמוסד היחודי ששילב בתוכו תלמידים שנפלטו ממסגרות אחרות. כתוצאה מחוויה זו, צביה יצרה ידידות קרובה עם מייקל דואן ועם חלק מהתלמידים שעבדו איתה.

צביה הגדירה כך את הדחף האמנותי שלה ואת משמעות עבודתה: "יש לי תחושה כללית שהעבודה שלי מכילה אלמנטים של כוח, אסתטיקה טהורה ומודעות לסביבה. אנחנו חיים במצב של זרימה מתמדת והעבודה שאני עושה והחומרים שבהם אני בוחרת להשתמש משקפים זאת. היהודים שחיים כיום הם שריד מזוקק של מיליוני יהודים שנרדפו, התגיירו או נרצחו בעבר. כאחת מהם, אני מרגישה שהמורשת הזו מחדדת את העוצמה שבה אני חווה את הדברים. היותי בת קיבוץ מחזק את התחושה הזו, ומעניק לה כיוון חברתי וכמעט משיחי. למרות שאני אישית נוטה לפקפק, כאמא אני נאלצת לצאת בהצהרות אמנותיות אופטימיות, למקרה שהמחר באמת יגיע".

הטקסט מבוסס על ברושור התערוכה Manufactured Art במאי 1970.